(מתוך ספר שלחן ערוך המקוצר חלק אבן העזר
כ"ב סימן ר"ו סעיף י"ז)
בלילה שלפני
ליל־החתונה, נהגו לעשות שמחה גדולה בבית החתן והיא נקראת ליל ה"חִנּא", על
שם שמורחים בה על שתי ידיו של־חתן צבע אדום הנעשה מעַלֵּי שיח הנקרא בשם חִנּא.
וכמו־כן בבית
הכלה, עושות הנשים שמחה גדולה לרגל צביעת הכלה בחִנא וקישוטה. יש מקומות שזה באותה
לילה עצמה שעושים האנשים בבית החתן, ויש שהנשים מקדימות זאת ללילה שלפניה .
וכך הוא הסדר
בבית החתן כפי שהיה נהוג בתימן. תחילה סועדים, וקודם ברכת־המזון דורש הרב (הגדול
שבין המסובין) בדברי־תורה, ומברכים ברכת־המזון, ולאחר מכן אומרים הלֵלות שירים
ותושבחות, ומרקדים לפני החתן, בהדרת־קודש. כחצות הלילה, ויש נוהגים אחרי כשליש
הלילה, אבי החתן מביא עריבה שבתוכה החנא, כשכבר היא טחונה, ולשים אותה במים עד
שנעשית כעיסה עבה. ואז יש נוהגים שהרב (או זה שֶׁלָּשׁ) ניגש אל החתן ויושב לפניו.
והחתן מגביה מיד את השרוול, והרב מדביק לו מן העיסה על יד ימינו עד כמחצית
הַקָּנֶה, ומלפפה אחר־כך בבגד (כדי שיקָלט הצבע במשך כמה שעות) והולך למקומו. ובא
רב אחר, ומדביק כך על יד החתן השמאלית ומלפפה. ויש נוהגים להכריז שמוכרים את
הצביעה למי שיתנדב עבור החתן, וכל הזוכה בא וצובע מעט, ותכף ומיד מוכרים שוב,
ובדרך־כלל משלמים אז את הכסף. עִם התחלת הצביעה, מתחיל הרב הצובע לומר שיר מיוחד,
הפותח אַתְּ בין עצי עֵדֶן הדס פורח וכו', ויש נוהגים שהמשורר אומר זאת בזמן לישת
החִנא. וממשיכים בשירה וריקודים עד סמוך לעלות השחר. וכיום בטלה או נצטמצמה צביעה
ושמחה זו ברוב המקומות.
וכמעט שאין לה
זֵכר, זולת אצל הכלה, שנשים באות לשמח אותה ולצבוע מעט מידה. וצריך להקפיד שלא
ייראה ולא ימָצא שם עמהן החתן או שום איש, ואפילו אבי הכלה או אחד מבני משפחתה,
וכן יש להזהירן שלא ישָׁמע קול שירתן חוּצָה: