הלכות נטילת ארבעת המינים ואופן הנִּעְנועים, וסדר ההקפות

(ש"ע המקוצר סימן קי"ח)

[א] כשמסיים ש"צ חזרת תפילת שחרית, נוטל הוא וכן כל אחד מהקהל את ארבעת המינים (י"א להקדים ליטול בתחילה את האתרוג, וי"א להקדים את הלולב{א}) ויהיה הלולב בימינו, והאתרוג בשמאלו{ב}. וגם את האתרוג צריך להחזיק דרך גדילתו, דהיינו שהעוקץ שבו נחתך מן האילן, יהיה למטה (כי כך הוא תחילת גדילתו באילן, ורק אח"כ מתהפך מחמת כָּבדו). ומקרב האתרוג להיות מחובר עם הלולב. ומנהג הבלדי שפני הלולב דהיינו צד העלין ששם הקליפה האדומה יהיו לשמאלו כלפי האתרוג, והשדרה מצד ימינו{ג}. ומנהג השאמי שהשדרה כלפי פניו של אדם{ד}. ואז מברך הש"צ מעומד על נטילת לוֹלב (לפי שהלולב גבוה מכולן, חשוב הוא ונקראת כל האגודה על שמו{ה}) ומכוין להוציא גם את הציבור ידי חובתם, וכן הם מכוונים לצאת (ועיין לעיל סימן ח' סעיף י"ח דעדיף טפי שכל אחד יברך לעצמו בלחש וכו'). וביום ראשון מברך אח"כ שהחיינו{ו}. ואם חל יום ראשון בשבת שאין נוטלין בו לולב, אזי מברך שהחיינו ביום שני{ז}. ומנענעין ג' פעמים לכל רוח בהולכה והובאה כמו שיתבַּאֵר לקמן:

[ב] יש פוסקים שסוברים שאין ליטול את האתרוג בשעת הברכה, או יטלנו הפוך, או לכוון שלא לצאת אז ידי חובה, כדי שתהיה הברכה עובר לעשייתו. ולפי מנהגינו אין לעשות כך, שאם כן היה צריך לברך "ליטול את הלולב" בלשון עתיד{ח}:

[ג] אם נטל את האתרוג בימין ואת הלולב בשמאל, טוב לחזור וליטלם בלא ברכה{ט}. וגם איטר נוטל את הלולב בימין כל אדם, ואת האתרוג בשמאל כל אדם{י}:

[ד] סדר הנענועים, מוליך ומביא מעלה ומוריד. דהיינו בתחילה לצד פניו ואח"כ לאחוריו, ואח"כ למעלה ואח"כ למטה. ואח"כ משלימים שתי הרוחות הנוספות, דהיינו לצד ימינו ואח"כ שמאלו. זהו מנהג הבלדי{יא}. ומנהג השאמי להקיף בסיבוב, דהיינו בתחילה לצד שמתפללין אליו וממשיכים דרך ימין, דהיינו מזרח דרום מערב וצפון, ולבסוף למעלה ולמטה{יב}. [ולדעת האר"י ז"ל הסדר הוא דרום צפון מזרח מעלה מטה מערב]:

[ה] בשעת הנענועים, יש נוהגים לעמוד על עמדם פניהם למזרח (הצד שמתפללין אליו) ומטים לכל הצדדים. ויש שנוהגים להפוך כל גופם לכל רוח שמנענעים [ובנענוע שלמעלה ושלמטה, מחזירים כל גופם למזרח, לבלדי. ולשאמי, לצפון, שהיא הרוח האחרונה]. ואופן החזקת הלולב אז, יש נוהגים להוליכו כמות שהוא, ויש נוהגים להטותו כלפי הרוח שמנענעין, משום גירא (פי' חץ) בעיניה דשִׂטְנָא. וכשמנענע למטה ישפיל רק ידיו למטה, והלולב עם שאר המינים ישארו כדרך גדילתן, וכן עיקר, אעפ"י שיש נוהגין להפוך את ראש הלולב לצד מטה{יג}:

[ו] יחד עם הנענועים, מנהגינו גם לכַסְכֵּס וּלְטָרֵף את עלי הלולב. והטעם משום שמחה, אי נמי משום שנאמר{יד} אז ירננו עצי היער, שזהו הרינון והשיר שלָּ־עצים. ויש בזה שני אופנים, רבים נוהגים שאחר שמוליכין אותם לנגדם מטרפים ג"פ וכן לשאר הרוחות, ויש מדקדקים שעם הולכתן והובאתן ג"פ (ג' זוגות של הולכה והובאה) מְטָרְפִין אותן במשך כל הזמן{טו}:

[ז] גם בשעת הנענועים יהיה האתרוג מחובר עם אגודת הלולב כמו בשעת הברכה, אבל בשאר ההלל וכן בהושענות אין צריך להקפיד על־זה מצד הדין אלא לחומרא{טז}:

[ח] גמרו לנענע, מברך הש"צ לגמור את ההלל וּמְקַרֶ�א אותם כנהוג (עיין לעיל בהלכות ראש חודש סימן ע"ח סעיף ה'{יז}) ומנענעים שוב בפסוק הודו לי"י וגו' תחילה וסוף, וכן באנא י"י הושיעה נא. הש"צ מנענע תחילה כשהוא אומר הפסוק, והציבור כשהן אומרים אותו אחריו. [ויש נוהגים שהציבור מנענעים עמו כשהוא אומר, ומוסרים אח"כ לאחרים שאין להם לולב לנענע בשעה שהציבור אומרים]. ובשעת אמירת תיבת השם אין מנענעין, משום שצריך אז כוונה יתירה. ומברך הש"צ יהללוך וכו' ואינו אומר קדיש אלא מוציא החזן ספר־תורה ומניחו על התיבה, ואומרים הושענות ומקיפין את התיבה בְּלוֹלַבֵּיהֶם ואתרוגיהם (ונוהגים לנענע הלולב מעט בלא הולכה והובאה, בכל פעם שאומרים נהדרך בארבע מצוות) ואח"כ אומר ש"צ קדיש תתקבל{יח}:

[ט] בכל יום מקיפין פעם אחת, וביום השביעי שהוא הושענא רבה מקיפין שבע פעמים, זכר למקדש, שבכל יום היו מקיפין את המזבח פעם אחת וביום השביעי שבע פעמים. ההקפות צריכות להיות לצד ימין, דהיינו שבעת פנייתו להקיף יפנה לצד ימינו. ונהגו להקיף גם מי שאין לו לולב. וכל מי שיש לו לולב ואינו מקיף, רעה הוא עושה. וגם מי שאירע לו אֵבל בֶּחָג, אינו נמנע להקיף, וכן אָבֵל כל שנים עשר חדש על אביו או אמו{יט}:

[י]בשבת אין מקיפין, שגם במקדש לא היו מקיפין. ומנהגינו שגם הושענות אין אומרים אז{כ}:

[יא] אסור לאכול קודם נטילת לולב. ומי שהוא בדרך ומצפה שיבא למקום שיש שם אתרוג ולולב, וכן הדרים בישובים רחוקים ושולחים להם אתרוג ולולב, צריכין להמתין עד מעט קודם חצות היום ולא יותר, כי אסור להתענות יותר ביום־טוב ובחול־המועד. ומי שחלש ליבו להמתין עד חצות, יכול לטעום איזה דבר קודם. אבל מי שאין ליבו חלש, יש לו להחמיר אפילו בטעימה{כא}:

[יב] מותר להחזיר את הלולב ביום־טוב למים, ולהוסיף עליו מים, אבל לא יחליף. ובחול־המועד מצוה להחליף את המים, כדי שישאר הלולב לח ומהודר{כב}. ואין מנהג אצלינו ליקח בחול־המועד בכל יום ערבה חדשה ללולב{כג}. ויכולה אשה לקבל את הלולב מיד בנה ומיד בעלה להחזירו למים, שאעפ"י שהיא פטורה ממצות לולב אינה אסורה לטלטל אותו{כד}. ואם רוצה ליטול ולנענע, רשאית, אבל בלא ברכה (כדלעיל סימן י"א סעיף י"ח):

[יג] הדס שלְּ־מצוה{כד*}, אסור להריח בו כל שבעת ימי החג אפילו בשבת, ובחו"ל אסור גם ביום שמיני עצרת. אבל באתרוג מותר להריח בו בשבת, ומברכין עליו הנותן ריח טוב בפירות. ובשאר ימי החג (ויש אומרים דאפילו שלא בשָׁעַת נטילתו לצאת בו) אין להריח בו, מפני שיש ספק אם לברך עליו{כה}:

[יד] הלולב אסור לטלטלו בשבת אפילו לצורך גופו ומקומו, משום דהוי מוקצה. אבל האתרוג כיון שיכולין להריח בו, אינו מוקצה ומותר לטלטלו, ומותר ליתנו לתוך המוכין שהיה בהן קודם יום טוב שכבר קלטו הריח, אבל לא יתנו לתוך מוכין חדשים או לבגד משום דמוליד ריח{כו}. ולדעת מהרי"ץ נראה שאין איסור בזה אא"כ מתכוין להוליד בהן ריח{כז}:

[טו] ביום טוב ראשון, אין יוצאין ידי חובה בלולב ושאר מינים שאולים, אלא צריך שיהיו שלו ממש. דכתיב{כח} ולקחתם לכם ביום הראשון, ודרשינן "לכם" משלכם, להוציא את השאול{כט}. ובני חוצה־לארץ שעושין שני ימים טובים מספק, גם ביום טוב־שני אין מברכין עליו{ל}. ואם אחד נותנם לו במתנה על־מנת להחזיר, הוי מתנה ויוצא בהם. [ומְנַיין שמתנה על־מנת להחזיר שמה מתנה, שנאמר{לא} תנה אותו על ידי ואני אשיבנו אליך{לב}]. ואפילו נותנם לו סתם לצאת בהם, נחשב כאלו אמר לו בפירוש שהוא נותנם לו במתנה על־מנת להחזיר{לג}:

[טז] שותפים שקנו להם אתרוג ושאר המינים, אין אחד מהן יוצא בהן ידי חובתו ביום הראשון עד שיתן לו חלקו במתנה, אעפ"י שקנו אותם לשם מצוה{לד}:

[יז] ביום הראשון לא יתנו לקטנים (שאין להם לולב לעצמם) ליטול לולב ואתרוג, עד לאחר שיטלו הגדולים, כי הקטן קונה ואינו מקנה מן התורה{לה}: